החלטה בתיק רע"א 6453/04

           בין המבקשת, המנהלת משרד הנדסי לתכנון דרכים, תנועה ותחבורה ובין המשיבה, עיריית הרצליה, נפלו חילוקי דעות בנוגע לתשלומים המגיעים למבקשת מהמשיבה על רקע עבודות אותן ביצעה המבקשת עבור המשיבה בשנות השבעים והשמונים בתכנון דרכים וצמתים.

           בשנת 1983 פנתה המבקשת לבתי-המשפט בתביעות כנגד המשיבה. בהמלצת בית-המשפט, הסכימו הצדדים להפנות את כל התביעות לבירור בפני בורר, מר אריה גיסין (להלן: הבורר). לשם בירור התביעות, מינה הבורר "מהנדס בודק" וכן רואה חשבון.

           במסגרת הבוררות, התייחס הבורר למסמך שנערך על-ידי מי שהיה מהנדס במשרד מהנדס העיר של המשיבה ואשר עמד בקשר יום יומי עם המשיבה (להלן: מסמך שפיצר). במסגרת ההליך, קבע הבורר, כי לאור הסכמת הצדדים על כך, הוא רואה במסמך שפיצר כבסיס ומנחה לעניין קביעת שכרה של המבקשת.

           בסיומו של הליך הבוררות, אשר ארך שנים ארוכות ביותר ולאחר מתן שני פסקי בוררות חלקיים, נתן הבורר, ביום 31.5.2000 פסק בוררות סופי (להלן: פסק הבוררות). בפסק הבוררות הסופי הסתמך הבורר על חוות דעתו של המהנדס הבודק ופסק לזכות המבקשת תמורה כוללת עבור העבודות אותן קבע המהנדס הבודק כי בוצעו על-ידי המבקשת וקיזז הנחה של 3% עבור פרוייקטים שלא יצאו לפועל. כן ניכה הבורר את התקבולים ששולמו למבקשת על-ידי המשיבה עובר לבוררות. לאור כל זאת, קבע הבורר, כי המשיבה חייבת למבקשת סכום של 1,601,380 ש"ח, בתוספת מע"מ, שכר טרחת היועץ המשפטי של המבקשת והוצאות הבוררות.

           בעקבות כך, הגישה המבקשת המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לבטל את פסק הבוררות, בטענה, כי הבורר חרג מסמכותו בכך שסטה מהקבוע במסמך שפיצר, התבסס על חוות דעת מומחה מבלי שהדבר הועבר לידיעת הצדדים ולא הכריע בכל הסוגיות שהועלו בפניו. בעקבות בקשתה של המבקשת, פנתה גם המשיבה לבית-המשפט המחוזי וביקשה גם היא לבטל את פסק הבוררות, מטעמיה היא.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל) דחה את שתי הבקשות בפסק-דינו מיום 8.4.2004 ובעצם הדחייה למעשה אישר בית-המשפט את פסק הבוררות. לגבי בקשתה של המבקשת, קבע בית-המשפט, כי מסמך שפיצר אומץ אמנם על-ידי הבורר כ"בסיס ומנחה", אולם מעולם לא הפך לחלק ממסגרת הבוררות. לגבי התייעצות במומחה נוסף, מלבד המהנדס הבודק, קבע בית-המשפט, כי למבקשת נודע אודות המומחה הנוסף כבר כשנה עובר למתן פסק הבוררות, כאשר קיבלה מכתב ובו דרישה לתשלום שכר טרחתו של המומחה ומשלא העלתה המבקשת את השגותיה אז, הרי היא מנועה מלעשות כן בפני בית-המשפט. כן קבע בית-המשפט, כי המבקשת לא הוכיחה, כי הבורר ייחס משמעות קרדינאלית לחוות-הדעת של המומחה הנוסף. בהתייחסו ליתר הטענות אותן העלתה המבקשת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקשת לא ביססה תשתית עובדתית מספקת כדי להראות, כי קיימת עילה להתערבות בפסק הבוררות.

           במקביל לדחיית בקשת המבקשת, דחה גם בית-המשפט המחוזי את בקשתה של המשיבה לביטול פסק הבוררות.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אותה הגישה המבקשת, בגדרה התמקדה בשלוש נקודות מאלו אשר נדונו על-ידי בית-המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת וטוענת, כי הבורר לא הכריע במספר ניכר של עניינים שנמסרו להכרעתו, כי בשל העסקת מומחה ללא ידיעתה, נמנעה ממנה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה וכי בחריגתו ממסמך שפיצר, חרג הבורר מסמכותו.

           מנגד טוענת המשיבה, כי על הבקשה להידחות על הסף, שכן הוגשה רק כשלושה חודשים לאחר שנמסרה הודעה לבאי-כוח המבקשת, כי ניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. עוד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה ומדובר רק בהעלאת טענות "ערעוריות" אשר אין לתת בגינן רשות לערעור נוסף, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי אין בעובדות המקרה כדי לגלות עילה להתערבות בפסק הבוררות, על-פי העילות הנטענות על-ידי המבקשת.

           לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. רשות ערעור על פסק-דין שניתן בבקשה לבטל פסק בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה שיש לה היבט עקרוני החורג מגדר עניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם)).

           גישה זו מקבלת משנה תוקף במקרה שלפנינו, לאור המדיניות השיפוטית, לפיה על בית-המשפט לצמצם את התערבותו ביחס לפסקי בוררות, מתוך הרצון לתת עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם מחוץ לכתלי בית-המשפט, תוך שמירה על תקינותם של ההליכים באמצעות ביקורת שיפוטית. כפי שנקבע ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616-617:

"פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול (ס' אוטולונגי, [בוררות - דין ונוהל (מהדורה 3, תשנ"א)], עמ' 457-8 ,425 ; ע"א 594/80 אליאב נ' הסנה, חב' ישראלית לביטוח, פד"י לו(3) 543, 547; ע"א 393/79 סטלה, שירות מכוניות נ' חב' נתיבי אילון, פד"י לו(1) 713, 715). על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות-יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור, ועוד שורה של ענינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות."

           הגם שהמבקשת מנסה להלביש את טענותיה בכסות עקרונית, הרי שמדובר בניסיון לקעקע קביעות עובדתיות קונקרטיות אותן קבע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו, כי לא נפל פגם בניהול ההליך על-ידי הבורר ועל כן אין מקום לבטל את פסק הבוררות, אשר הביא לכדי סיום מחלוקת בת 15 שנים בין הצדדים. גם שלושה חודשים לאחר מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לא נחה דעתה של המבקשת והיא שבה ומבקשת לערער על פסק הבוררות, אשר אושר בפסק-דינו של בית-המשפט. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

           דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. מכל טענותיה של המבקשת לפנינו, אין כדי לגבש עילה מהותית לביטול פסק הבוררות. כך, אין בטענות אותן מעלה המבקשת בפנינו כדי להצדיק התערבות בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה לא הוכחה טענתה בדבר התעלמות הבורר מעניינים שנמסרו להכרעתו. זאת, בפרט לאור ההלכה, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות וממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו רע"א 4599/02 ישפה הנדסה אינטרנשיונל נ' אפרופים שיכון ויזום (לא פורסם)).

           כך גם קבע בית-המשפט, כעניין שבעובדה, כי לא הוכחה משמעות מהותית אותה ייחס הבורר לחוות דעתו של המומחה הנוסף, כך שלא נגרם למעשה למבקשת עיוות דין ולא נפגעו זכויותיה הדיוניות, בפרט לאור העובדה, כי העסקתו של מומחה זה הייתה בידיעת המבקשת כבר כשנה עובר למתן פסק הבוררות. גם בפנינו לא הצליחה המבקשת להפריך קביעות אלו.

           לבסוף, גם בנוגע להסתמכות על מסמך שפיצר, לא הצליחה המבקשת להראות, כי מדובר היה במסמך מחייב, אשר היווה חלק ממסגרת הבוררות ולא במסמך מנחה בלבד. על-כן, אין לומר, כי גם חריגת הבורר מהאמור במסמך זה מהווה פגיעה בהליך הבוררות.

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי-דינה של המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח.

           ניתנה היום, כ"ו בכסלו תשס"ו (27.12.2005).